יום ו', ב’ באייר תשע”ז
    צור קשר  |  אודות  
 גם ברגע זה ממש יש עליך האדם היהודי  ועל אף שהמקדש חרבל עלות למקום הסגולי הזה , הר הבית ,גם אם המשטרה מונעת ממך בטענות שווא להתפלל או להביע את אמונתך . מצורף מאמרו של הרב הלל בן שלמה , מבחירי מכון המקדש , איך להתכונן לעלייתך זו ,על הצורך בטבילה במים הקדושים ועל חשיבות מצווה זו  
12:00 (05/03/09) גדעון חרלפ

הזכות הגדולה שבהשתתפות בעלייה להר הבית    העלייה להר הבית כיום, היא אחד הנושאים העומדים על הפרק כבר תקופה ארוכה, כאשר נראה כי בציבור הדתי לאומי מתחוללת בשנים האחרונות מהפכה של ממש בנושא זה; והדברים מחלחלים אף לציבור החרדי, אשר למרות שגישתו הנחרצת נגד העלייה לא השתנתה, ניתן למצוא בקרבו יותר ויותר חריגים, אשר גישתם בעניין שונה לחלוטין מהציבור בתוכו הוא נמצא (ראה למשל מה שכותב בספר משנת יעקב הלכות בית הבחירה לרמב"ם תחילת פ"ז).    בעקבות מלחמת ששת הימים, התאפשרה לראשונה כניסת יהודים להר הבית, אחרי שנים רבות בהן הדבר לא התאפשר. המונים רבים התרגשו לחזרה אל הכותל - שהרי לפני מלחמת השחרור, ניתן היה מדי פעם להגיע לשם להתפלל, ורבים זכרו זאת; אבל אפשרות הכניסה להר הבית עצמו – למשך תקופה ארוכה מאוד אף לפני קום המדינה, היתה נדירה ביותר. השינוי המפתיע במציאות, פתח לנו שער בדרך הגאולה, אולם נראה כי השעה הוחמצה. רבנים חשובים לא מעטים הביעו את התנגדותם לעלייה להר (אף למקומות שמותר להיכנס אליהם מעיקר הדין), מחשש למכשולות שעלולות להיווצר.    לעומתם, במהלך השנים, הודיעו עוד ועוד רבנים על תמיכתם בעליית יהודים ההרה, בין היתר מתוך ההבנה שהתבררה עם הזמן, כי הערבים הולכים ומחזקים את שליטתם במקום, בהיעדר נוכחות יהודית בהר.  הסברה היא פשוטה, שהרי כל יהודי העולה להר, מחזק את שלטון ישראל במקום. אולם דומה, כי פרט לחשיבות הכלל ישראלית שבדבר, בעצם העלייה הפרטית של האדם להר הבית, העולה עצמו זוכה להתעלות מיוחדת במינה.    במלאת ארבעים שנה למלחמת ששת הימים, התפרסמה קריאתם של עשרות רבנים, ובהם רבני יישובים וראשי ישיבות, לעלות אל ההר, על מנת "לעורר את האהבה למקום הקדוש, ב"עבודה שבלב" במקום הזה שבו נשמעת התפילה ביותר". נראה, כי יש משום החידוש בקריאה זו, שאינה שמה את הדגש על הנוכחות היהודית בהר הבית (למרות שאין ספק כי רבנים אלו רואים חשיבות מרובה בדבר), אלא דווקא בעבודה שבלב, הפרטית והאישית של כל אחד ואחד.    במאמר זה אנו רוצים להציג כמה מהמעלות שבעלייה להר הבית, מתוך נקודת מבט אישית של יהודי העולה להר, תוך הקפדה על פרטי ההלכה.     א. כיצד מתבצעת העלייה להר הבית כיום?    המדיניות הנהוגה כיום על ידי השלטונות בהר הבית כלפי היהודים העולים, אינה כל כך מוכרת בציבור. סביר להניח, כי מי שעדיין לא עלה אל ההר, יופתע לקרוא חלק מהתיאורים. אולם העולים הותיקים, המכירים את המציאות היטב, בוודאי ירגישו את הזדהותם עם הדברים.         המשטרה מאפשרת כניסת היהודים להר הבית משער אחד בלבד (להר כעשרה שערים) בשעות מסוימות בלבד (כשלוש שעות בבוקר ועוד כשעה בצהריים).  כל יהודי חובש כיפה המגיע למקום נדרש להציג תעודת זהות, ואחרי שפרטיו נרשמים, ומוודאים שהוא אינו ברשימה שהמשטרה אוסרת את כניסתה – הוא עובר את השער החשמלי, ולאחר מכן הוא עובר חיפוש.  מפני מה הוא נדרש לעבור חיפוש?    המשטרה אוסרת הכנסת חפצי דת יהודיים למקום - טלית, תפילין, ספר קודש, או אפילו דף עליו כתובים דברים, הנחשדים בעיני השוטרים כדברי קודש. בטרם כניסת היהודי שומר המצוות אל ההר, הוא מקבל תדריך מהשוטר הנמצא במקום, המסביר לו מה אסור לעשות בפנים: לא להתפלל, לא להשתחוות, לא לבצע בחולצתו "קריעה", ולא לעשות כל מעשה הקשור לדת היהודית.[1] גויים או חילוניים המגיעים למקום אינם מעוכבים כלל, ובוודאי שלא נערך עליהם כל חיפוש (שהרי אין לחשוד בהם כי הם מסתירים חומרים "מסוכנים" כאלה...).     במהלך העלייה, מלווים את העולה שוטר מ"משטרת ישראל" (שוטרים רבים המשרתים במקום אינם יהודים), ואיש "וואקף" מוסלמי.  תפקידם הרשמי של מלווים אלו, הוא למנוע "הפרות סדר" – כלומר, למנוע מהעולה להתפלל.  יהודי הנחשד כי התפלל, עלול להיעצר (כפי שאכן אירע לא מעט פעמים).     תיאורים אלו, על יחסם של השלטונות ליהודים העולים להר על פי ההלכה, הם סוד גלוי, אשר פעמים רבות מי שאינו חווה זאת על בשרו מעדיף לדחוק זאת מתודעתו. ייתכן, שלאנשים רבים נוח להתעלם ממציאות זו. אולם כל היהודים העולים אל ההר, מכירים את המצב ומודעים לו היטב, והם מעין 'שותפי סוד' בדבר.     ב. ההשתייכות לקבוצת 'העולים'     ברגע שאדם עולה להר הבית, אפילו פעם אחת בלבד, הרי הוא הופך להיות לחלק מ'העולים להר הבית'. אפילו בטרם עלייתו, כאשר הוא כבר גמר בנפשו לעלות אל ההר, הוא חש בתוכו קירבה מיוחדת לכל השותפים עמו במעשה זה, ותחושות אלו בקרבו יתגברו פי כמה וכמה, לאחר עלייתו.    ישנן כמה וכמה תנועות העוסקות בעלייה להר הבית, אך אין צורך להיות חבר רשמי באף תנועה לשם כך. העולה אל ההר מרגיש שהוא קשור לכל העולים - "חבר אני לכל אשר יראוך" (תהלים קיט,סג). אף אם יעבור זמן רב מאז עלייתו, בכל מקום בו העולה יפגוש יהודים שעלו, הוא ירגיש קשר מיוחד עימהם, ועל אחת כמה וכמה שירגיש כן, כאשר הוא יפגוש יהודים בהר הבית – או בדרך אל ההר.       עם הזמן (בפרט אם יתמיד בעליותיו), העולה יתוודע לרבנים המעודדים את העלייה, והוא יכיר יותר ויותר את ציבור המשתתפים הרחב (ובהם ראשי ישיבות ותלמידיהם, רבני יישובים ובני קהילותיהם). למרות הרקע השונה ממנו מגיעים כל אחד ואחד מהמשתתפים בעלייה, הרי שבמהלך העלייה הם מצטרפים יחד פעמים רבות לקבוצה אחת, ועל האחדות הנוצרת ביניהם, ניתן לדרוש את מאמר חז"ל על ירושלים הבנויה, שהיא עושה את כל ישראל חברים (חגיגה כו,א).         השפעת העולה על סביבתו    אין זה דבר קל לשנות הרגלים, ולקום לעשות מעשה, אשר במקומות רבים נחשב למעשה חריג, ובמידה רבה מהווה פריצת מוסכמות. פעמים רבות על העולה להתמודד עם התנגדות מצד אנשים שלא יראו את עלייתו בעין יפה, מטעמים הלכתיים או מטעמים אחרים. אולם המחשבה שצריכה להנחות את האדם היא לעשות את האמת, ללא חשש מתגובות של אחרים.    כאשר חבריו ומכריו מודעים לכך שהוא שייך לקבוצת 'העולים', בתחילה הוא מעורר לדיון בקרבם את חשיבות הדבר, ועם הזמן הוא עצמו הופך להיות בעיניהם לכתובת, לכל שאלה הקשורה לעלייה להר הבית. לפעמים הוא עשוי להישאל על נושאים רבים נוספים, הקשורים לקדשים וטהרות. ממילא, מוטלת עליו אחריות ללמוד את הדברים היטב ולהיות בקי בהם (לפי מידת יכולתו), כדי שהוא יוכל להשיב כהלכה לכל שאלה בעניין. לא מעט פעמים, חברים ומכרים שלו יושפעו ממנו ויחליטו להצטרף אליו.   ג.       ההכנות לעלייה להר הבית    הכניסה להר הבית מוכרחת לבוא לאחר הכנה מתאימה. הכנה זו כוללת לימוד הלכתי, ביצוע מעשי של חפיפה וטבילה, ובירור הצדדים הטכניים הנוגעים לעלייה עצמה. ישנם הרוצים לעסוק בבירורים רעיוניים קודם לעלייתם, אך אין הכרח בדבר.   שלב חשוב בהכנות לעלייה – לימוד ההלכות    עצם לימוד ההלכות, הוא שלב הכרחי לפני העלייה: במהלך העלייה, צריך להקפיד על דיני מורא המקדש (ראה להלן). על העולה לדעת מהו המקום אליו הוא יכול להיכנס, והיכן הכניסה אסורה עליו. כמו כן, עליו ללמוד את ההלכות הנוגעות לחפיפה ולטבילה, לשם טהרתו. לא כל אדם בקי בהלכות אלו, ולכן עליו ללמוד היטב את הדברים קודם לעלייתו.  רצוי שהלימוד ייעשה יחד עם אדם שכבר עלה, ומכיר את פרטי ההלכות, על מנת שידע להדריכו ולהשיב לו על שאלות הנוגעות למעשה, המתעוררות מתוך הכרת המציאות.     לימוד זה, הוא הלימוד היותר נעלה בערכו, שהרי הוא נועד לקיום בפועל - כדברי הגמרא "תלמוד גדול, שמביא לידי מעשה" (קידושין מ,ב). כמו כן, עצם לימודם של הדברים על מנת לקיימן, גורם ללימוד להיות הרבה יותר אמיתי ומכוון לאמיתתה של תורה - והלומד נדרש מבחינתו להתאמץ ולחשוב כיצד הדברים יתבצעו הלכה למעשה.     המעשה המצטרף ללימודו, מועיל ללימודו שלא יישכח. דורות רבים הלכות אלו לא נלמדו במטרה לקיימן עובר לעשייתן, ועתה שהדבר אפשרי, זו זכות גדולה לעשות כן. וכך נאמר במשנה באבות (ד,ה): "הלומד על מנת ללמד, מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות, מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות".   החפיפה והטבילה    הטבילה הדרושה כאן, אינה עוד טבילה של מעלה לתוספת קדושה, או טבילה מצד מנהג. לטבילה זו יש משמעות הלכתית, אשר מחייבת הקפדה על כל דיני החציצה בעת הטבילה – ופוסקים רבים הורו כי יש לברך על הטבילה. כמו כן, על הטובל לקיים לפני הטבילה 'חפיפה', שמקור חיובה הוא בתקנת עזרא (בבא קמא פב,א). מטרת טבילה זו, לטהר מטומאה היוצאת מהגוף (טומאת קרי - לגבר), ואף על פי שאין האדם טהור מכל טומאותיו (שהרי לטומאת מת הוא זקוק להזאה מאפר פרה אדומה), הרי שלאחר טבילתו, הוא מותר בכניסה להר הבית (רמב"ם בית הבחירה ז,טו).    טבילות אחרות בעלות משמעות הלכתית כיום (שכולנו טמאי מתים), קיימות רק בהזדמנויות מיוחדות: טהרת האשה להיות מותרת לבעלה, וכניסת הגרים לקדושה (לעם ישראל). הטובל לשם העלייה להר הבית, זוכה בכל פעם שהוא עולה מחדש, לרגעים מיוחדים מעין אלה.      עלייה בקבוצה    לפחות בפעם הראשונה שעולים, מומלץ לבא בקבוצה מודרכת עם מדריך מנוסה, הבקי בהלכות הנוהגות במקום, ובמקומות המותרים והאסורים בכניסה.[2] כמה וכמה קבוצות כאלו עולות מדי חודש בחודשו, וניתן להצטרף אליהם ללא כל בעיה.     ישנן סיבות נוספות בגללן מומלץ לעלות בתוך קבוצה, גם למי שכבר עלה, כמו התחושה המשותפת במצב זה (בו היחס כלפי היהודים הוא כפי שנזכר לעיל), שהיא הרבה יותר נעימה. (כמובן שצריך לקחת בחשבון את העובדה, שעלייה בקבוצה עלולה להימשך זמן רב יותר מאשר עלייה של אדם בודד, ופעמים רבות המשטרה אינה מאפשרת ליחיד לעזוב קבוצה בה הוא נמצא, באמצע העלייה).    ד. העלייה עצמה - התעלות    כשם שאדם העולה מחוץ לארץ לארץ ישראל, בדרך כלל מרגיש, שחל בו שינוי, והוא זוכה להתעלות בקדושה בעצם היותו על אדמת הקודש; כך מרגיש העולה להר הבית - ואף ביתר שאת. חז"ל במקומות רבים, מדגישים את מעלת המקום, ומספרים לנו כיצד העולים לרגל היו זוכים להתחזקות ביראת שמים ובלימוד תורה, בעקבות החוויה הרוחנית שהם היו עוברים (ראה למשל בתוספות בבא בתרא כא,א ד"ה כי).     גם העלייה להר הבית היום היא חוויה רוחנית, אשר בעקבותיה ניתן לחוש התחזקות ביראת שמים ובלימוד תורה. אמנם, חוויה זו שונה במהותה מחווייתם של העולים לרגל, אשר היו רואים את המקדש בתפארתו, ואת הכהנים בעבודתם. כאן, מתמלאים מצד אחד בתחושת אבלות על המצב במקום, כאשר החורבן ממשי לנגד העינים, וניכר כי הגלות טרם חלפה. ואילו מצד שני מתמלאים בתקווה, כי כשם שאנו זוכים להלך בהר הקודש – מה שלא זכו דורות רבים, כך נזכה בעתיד הקרוב לחידוש העבודה, בניין הבית וחזרת השכינה למקומה.    תפילה והשתחויה    אם הדבר מתאפשר (והמלווים אינם שמים לב), יש ערך רב לתפילה במקום זה. כאן התפללו אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב (פסחים פח,א), לכאן פונות תפילותיהם של כל ישראל, כפי שהרחיב על כך שלמה המלך בתפילתו בעת חנוכת הבית (מלכים א פרק ח), וזה הוא שער השמים ("והנה הר המוריה טוב לתפילה" – רמב"ן בראשית כח,יז). פעמים רבות, ניתן לומר תפילות בסתר (או על כל פנים בלב), ולפעמים המדריך יכול לשלב בדבריו תפילות ומזמורים.        בהזדמנויות מיוחדות (כמובן, כאשר לא רואים זאת עיניים זרות), ניתן להשתחוות על רצפת האבנים של הר הבית, בפישוט ידים ורגלים (שהיא ההשתחויה האמורה בכל מקום – ברכות לד,ב). יש לקיים את ההשתחויה רק כאשר הוא נמצא במקום שאין בו כל ספק כי הוא הר הבית. ההשתחויה אסורה בשאר המקומות בעולם, בגלל איסור "אבן משכית" (מגילה כב,ב), אולם כאשר ניתן לקיימה, הרי היא משובחת ביותר. חז"ל הפליגו בחשיבותה של ההשתחויה, ואמרו על מאורעות רבים שקרו לעם ישראל בעבר, ועל מאורעות שעתידים להתרחש בעתיד במהלך הגאולה - "הכל בזכות ההשתחויה" (בראשית רבה נו).    מורא מקדש    כל העולה אל ההר על פי ההלכה, זוכה לקיים את מצוות "מורא מקדש". נאמר בתורה: "את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו" (ויקרא יט,ל). הגמרא ביבמות (ו,א-ב) לומדת מכאן, כי מצוות מורא מקדש היא מצווה נצחית: כשם ששמירת שבת נוהגת לעולם, ואינה תלויה בדבר חיצוני, אף מצוות מורא מקדש נוהגת לעולם – אף כשהבית חרב.      "איזו היא מורא מקדש? לא יכנס אדם בהר הבית במקלו, במנעלו, בפונדתו, ובאבק שעל גבי רגליו, ולא יעשנו קפנדריא, ורקיקה מקל וחומר" (יבמות שם). הלכה זו מופנית אל האדם הנכנס להר – "לא ייכנס... בהר הבית", ומדריכה אותו כיצד הוא מקיים את המצווה בשעה זו.[3]    בקיום מצווה זו, אין מבטאים מורא למבנה הגשמי - היראה במצווה זו, היא יראת ה'. כך לומדת שם הגמרא, כי כשם שבשבת, אין מתייראים מהשבת, אלא ממי שהזהיר על השבת, כך אין אנו יראים מן המקדש, אלא ממי שהזהיר על המקדש.[4] אם כן, המקיים מצווה זו, מחזק את יראת ה' בקרבו.   מקום המקדש    האדם העולה ההרה רואה לנגד עיניו את מקום המקדש. הוא נזהר שלא להיכנס אל מעבר למקום המותר בכניסה, וממילא עליו גם להתעניין בנעשה לפניו: היכן גבולות העזרה, עזרת הנשים, החיל. מושגים רבים הנוגעים למקדש ולקדשיו, אינם נחשבים עבורו לדברים עתיקים מהעבר, והם הופכים להיות בשבילו למציאות חיה וקיימת.     בסיום ספר הכוזרי, כותב רבי יהודה הלוי, כי "ירושלים לא תבנה, כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית תשוקה, עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה". בקרב העולה ההרה, הנמצא סמוך למקום המקדש, מתעוררים רגשות אהבה חזקים למקום. פעמים רבות הוא מעורר את ציפייתו לגאולה, ומתבונן במקום, תוך ניסיון לברר – היכן עלינו לבנות את המזבח? היכן יסודות ההיכל?    אף בעצם ההתבוננות במקום יש מעלה גדולה, כפי שמרחיב בעניין בפירוש הכלי יקר לתורה: "אף בזמן שבית המקדש שלמטה אינו בבניינו, מכל מקום הבית מקדש שלמעלה, המכוון נגדו נצחי, לא יסור לעולם, ובכל זמן יורד ממנו השפע על זרע אברהם המקודש, ומטעם זה שלמים וכן רבים נכספה נפשם לעמוד במקום הקדוש ההוא..." (בראשית יג,יז).    גם אם העולה לא יזכה להתפלל במהלך עלייתו, הרי שפעמים רבות בתפילותיו לאחר מכן, הוא יוכל לכוון במידה רבה יותר מאשר היה יכול קודם לכן. כעת הוא יכול לקיים בצורה הרבה יותר מעשית את הוראת השולחן ערוך והמשנה ברורה (צד,ג), כי בעת התפילה עליו "לחשוב בליבו ורעיונו כאילו הוא עומד במקדש אשר בירושלים במקום קדש הקדשים". [1] אם יש אדם הקורא את הדברים וחושד יש כאן צד גוזמא בדברים, הוא מוזמן לגשת בשעות הפתיחה לשוטרים השומרים בכניסה, ולעבור בעצמו את התדרוך (ואז הוא גם יכול 'להתחרט' ולא להיכנס. אף אחד מהשוטרים לא יתעקש שהוא דווקא כן יעלה...). [2] מדריך כזה יכול לעזור פעמים רבות גם בהסברים טכניים: שעות פתיחת ההר, שעות פתיחת המקווה, ציוד נדרש לעלייה (נעליים ללא עור מדין מורא מקדש, ותעודת זהות בגלל דרישת המשטרה). [3] אדם שאינו נכנס אל ההר, אינו זוכה לקיום המצווה באופן זה, אע"פ שייתכן שהוא יקיים את המצווה באופנים אחרים, כגון שלא להיפנות לכיוון המקדש מהצופים ולפנים (שו"ע או"ח ג,ז). מכל מקום, עיקר היראה באה לידי ביטוי בביאה למקום, כפי שמתרגם יונתן "ולבית מקדשי תהון אזלין בדחלתא" (תהיו הולכים ביראה), וראה הערה הבאה.  נראה, שבזה גם מובן ההבדל בין הגמרא ביבמות, העוסקת במצוות מורא מקדש, ומסבירה אותו בנכנס "בהר הבית", לבין המשנה בברכות (נד,א) שהנושא הנדון בה אינו מצוות מורא מקדש, והיא רק כותבת את האיסורים האמורים (מטעם מצווה זו) בכניסה "להר הבית". [4] בכך שונה מצוות מורא מקדש מהמצווה לירא מהאב והאם, האמורה גם היא באותו פרק "איש אמו ואביו תיראו" (שם יט,ג), שכן המצווה לירא מהאב והאם עניינה לירא מהם עצמם, ולא רק ממי שציווה על מוראם: "לא עומד במקומו, לא יושב במקומו, לא סותר את דבריו ולא מכריעו" (קידושין לא,ב). בהקפדה על דברים אלו דווקא בנוכחות ההורים, ניכרת היראה כלפיהם (וראה בשו"ע יו"ד רמ,ב שאיסור הכרעת דבריו הוא דווקא בפניו, והפוסקים חלוקים בישיבה במקום, אם זה דווקא בפניו או לא). כמובן, שעצם מוראם מדגיש את היותו ירא ממי שציווה על מוראם, כאמר בשו"ע (יו"ד רמ,ג ומקורו ברמב"ם הלכות ממרים ו,י): "עד היכן מוראם, היה הבן לבוש חמודות ויושב בראש הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו בגדיו והכוהו על ראשו וירקו בפניו, לא יכלים אותם אלא ישתוק ויירא מן מלך מלכי המלכים שציוהו בכך."

 
 






יצירת קשר


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS